Hebrew
Sea of Galilee.
שולה וולפה
תרגום: טל ניצן
העולם מגדל כותלי אטד
.גבוהים, נוקשים, קוצניים
נסו לעבור לצד השני
.ותסתכנו בקוצי פרא
,אנחנו שעזבנו את הבית בנעורינו
ילדים שחצו גבולות ושוסעו
,באלף לשונותיהם המשוננות
?למי נהפכנו
אנחנו הנושאים צלקות הפורחות ופורחות
,מתחת לעור שהחלים
?לאן אנו הולכים
אני תוהה
?האם הבית הוא נשמתי
האם הוא לובש את תחתוניי
המקופלים בקפידה בשידת המגירות העתיקה
?שקניתי לפני עשרים שנה
או מקנן בחולצה התלויה
?על קולב מתכת שהתכוונתי לזרוק
אבוד בין שורות הספרים
הניצבים בסדר אלפביתי בשפה
שאינה שפת אמי? או כאן על שולי
ספל שחוק שהשאיר אחריו
?מאהב שהסתלק מזמן
מדוע הם קוראים לנו זרים
?כאילו באנו מכוכב אחר
אני נושאת זרעים בפי, שותלת
כורכום, הל, ומלפפונים זעירים
,ריחניים בגן הזה
משקה אותם בגשם שאני סוחטת
.משירי סבתי
הם יצמחו, אני יודעת, שעונים
.על כותלי האטד הללו. הם קסם
,הם יכולים להבקיע כל דבר
.מבלי להידקר
.בת שלוש-עשרה עזבתי את הבית
לא חייתי דיי לדעת כיצד
.לא לאהוב
,הבית היה הים הכספי, השווקים ההומים
ניחוח הקבב והאורז, ארוחות
.צהריים של יום שישי, פיקניקים לצד מעיינות הרים
. מעולם לא התכוונתי לא לחזור
אבל הם אמרו אם תחזרי
.תמותי
גלות היא מזוודה מלאה כוונות. אני ממלאה
.מאות מחברות בשרבוטים
וכשאני מסיימת אני משליכה אותן אל האש
ומתחילה לכתוב מחדש, הפעם
.מקעקעת את המילים על מצחי
.הפעם, כותבת רק כדי שלא לשכוח
,ההשלמה מדבקת
.כמו הצטננות
.אני שוחה במעלה הזרם להטיל את ביצי הסגולות
,נשמות באות, מעוררות והולכות
.אבל אני כותבת גלויות רק לעתיד
מהו עץ שנשתל מחדש
אלא בינתיים
שהסתגל להסתגלות
,הם אומרים הפיקי לך מחיה מן הארץ הזאת
אבל ראו איך פירותי מסתלסלים
.ומדיפים ריח תחרה ומחברות ישנות
.אולי רק בגלות באות הנשמות
הן מתייפחות ומקוננות בפתח המקדש
.שם אני יושבת על סף התהום
.אבל אפילו זו אשליה
כל יום
.היא מתעוררת ומשהו השתנה
.התוכי בכלוב חדל לדבר אנגלית
.טור הנמלים דילג על הסירופ
הדשא שינה את דעתו
.והוא נוטה שמאלה
הרדיו נרעד מאופרה, והבננות
.התרככו למען התותים
האוויר, חבול מאור, זורם כעת
מארון כלי החרסינה אל מגירת
.הסכינים, ומחלונות התקרה מטפטפים עלים
,העורבים טבלו זנב בצבע לבן
,העז הגמדית השמנה מאוהבת בזאב ערבות
והאהבה האדימה כל כך עד שהעצים
.כופפו את ראשיהם המלבלבים וירקו דם
.אחר השיר הזה עקבתי אל העולם
,היום, לאחר שהצהיבו משנים ומסרטן
.כנפי הספיר של דודתי פרושות
אני יושבת לצד מיטתה ומבקשת שתבטיח
שבבוא יומי תבוא לקחת אותי
אל החיים האחרים
.באותו השיר
ירוק איראן
.אין יציאה מכאן
הכניסות והיציאות בטהראן
.סגורות ומסוגרות, מוכתמות
.ואף על פי כן כמה ירוק ירוק שמיה
,העננים שותתים ירוק
,ירוק הנהר, שדות האורז
האזוב הצומח
.על סלעי הר אלבורז
האדמה יולדת את הירוק הזה
שהנמלים נושאות דרך הבקיעים
בכתליו של כלא אווין. EVIN
לשלשת הציפורים ירוקה
.על טורבנים של גברים מזוקנים
,ירוק הוא ירוק הארץ הזאת
,הצפצפות המקיפות את הגנים
ירוק הדיו במכתבי האוהבים
האוחזים ידיים בסמטאות חשוכות
,שם ירוק צבע העיניים
.ריח האבק המוברש
ירוקות אוזני הגרניום
על אדני חלונות, ורגלי
,הוורדים בחצרות אחוריות
וצבע האגמים
המלאים דגים ירוקי
קשקשי, וצפרדעים שרות
.ללילה חלומות ירוק
צהוב לכחול
לכל רוח רפאים
שבאה למיטתי אני מציעה
,סיגריה
אני עורכת רשימה של כל אי-אמת
,שאמרתי
דוחה את כל
,הדברים הדחופים
שוכרת מקוננות למקרה
שאקפוץ, משקה
את הפרחים הנבולים על
.קירות חדרי
אין שלווה
,בסבלנות
אין אי-מנוח
.בתנועה
אי-אפשר לצרף צהוב
לכחול
ולשמות התואר נמאס
מנישואיהם לשמות העצם.
,אני רוצה להגות? דה-דה-דה
לומר לא
,שזור בכן
לצייר אופקים
,על אופקים
כי אני יודעת
שנהר לעולם לא חדל
לחתור עצמו
,אל הים
וסיגריות אינן
הורגות את מה שכבר
מת.
הצינה
,על קצה המיטה
,סף-תהום הבדידות
.השינה מונעת חסדה
,הוא מצמיד חלציו לאחוריה
,ידיו החמות אוהבות את שדיה
,את שקע מותנה
,את עצמות כתפה המתעגלות
,הוא נושק לעורפה
כובש ראשה בשיערה כמי
.שראה את רוחות הרפאים החשוכות בערפל
,היא רוצה לרמוס את הכאב הזה
,לתת לו את האריות שבגרונה
,הברבורים שבערוותה
,הזאבים האלה שבירכיה
אבל עורה צועק לא, עצמותיה
.אינן זזות, לשונה מסרבת
כשהוא ניתק ממנה, אוויר קר מתערבל
ומעיר צינה שמקפיאה
ומרסקת את חייהם
.לאלף רסיסים ללא תקנה